החיבור בין אבחנה לתכנית הטיפול

היכולת לתרגם אבחנה לתכנית טיפול, מותאמת אישית כמובן, היא מומחיות בפני עצמה.
תהליך האבחון מורכב מאיסוף התסמינים, והאיסוף מתקיים בשני אופנים:
כל הפרטים שהמטופל יספר לנו, וכל הפרטים שנקבל מהגוף של המטופל, פרטים שנבין באמצעות אבחנות שונות שברשותנו. תכנית טיפול טובה מתבססת על אומנות תרגום התסמינים לטיפול בנקודות ואזורים מדויקים, תוך שזירת העקרונות הטיפוליים המתאימים יותר למטופל שיושב מולנו.

אבחון: לא רק “מה כואב”, אלא “למה זה קורה”

לעיתים מטפלים מתפתים לראות את האבחון כרשימת ממצאים:

• כאב בגב תחתון
• כאב ראש
• מתח בצוואר

בעוד אלו מצבים שיש להתייחס אליהם, השאלה החשובה יותר היא:
מה יצר אותם?

לדוגמה בשיאצו:

מטופל מתלונן על כאב גב תחתון. באבחון מורגש חום באזור הלומברי, מתח באזור ה-BL, לשון מעט אדומה ודופק מיתרי. כאן עולות שאלות: האם זהו קרע בשריר? עומס? או שמדובר בעודף Liver Qi שעולה ומכווץ את הגב?

התשובה, כאמור, תשפיע על כל הטיפול.

גם בטווינא:

כאבי כתפיים חוזרים אצל מטופלת. בפרוטוקול היינו עובדים ישירות על מפרק הכתף עם GB21, LI15.     Gb21  Li15  אבל התשאול מגלה קשיי שינה, עצבנות, ועומס רגשי. במקרה כזה, יתכן שהסיבה היא Stagnation של Liver Qi שמקרין אל הכתפיים. טיפול נקודתי לא יפתור את הבעיה לאורך זמן.

וברפלקסולוגיה:

מטופלת מתלוננת על עייפות וחולשה. באבחון בכף הרגל מורגשים אזורים רגישים באיזורי הכליות והטחול, העור קר למגע, ויש נפיחות באזור הקרסוליים.
האם מדובר בחולשה כללית? או בבעיה ספציפית במערכת הכליות שגורמת
לחוסר איזון נוזלים?

תכנית טיפול: איך עוברים מהאבחון לעבודה קלינית?

כאן נמצאת האומנות האמיתית של מקצועות המגע. מטפל מנוסה יודע שכל מפגש מחייב שאלות, כגון:

מהי הבעיה המרכזית?

האם יש בעיות משניות?

מה סדר העדיפויות בטיפול?

האם המטופל חווה טראומה קודמת שדורשת זהירות מיוחדת?

האם יש מצבים רפואיים נלווים שמגבילים את העוצמה או סוג המגע?

לדוגמה בשיאצו:

מטופלת מגיעה עם מתח רב באזור הכתפיים והצוואר. היא מספרת על עומס רגשי, התקפי בכי, ועייפות. בטיפול אחד אפשר להיכנס מיד לעבודה חזקה על Si14 Gb21  GB21, SI14 ולנסות “לשחרר את הצוואר”. אבל אולי יש כאן עדיפות להתחיל דווקא עם טיפול במרכז הגוף, עם נקודות כגון CV14, CV17,   Cv17 Cv14 ולהביא לרגיעה כללית לפני שמתקרבים לאזור המתח?

פרוטוקולים טיפוליים

פרוטוקולים הם נכס מקצועי. הם מבוססים על ניסיון של שנים, ומעניקים מסגרת טיפולית טובה בעיקר במקרים אקוטיים. למשל בטווינא: כאב גב תחתון חריף עקב הרמת משקל. טיפול לפי הפרוטוקול יכלול עבודה מקומית על BL23, BL25, GV3.  Bl23 Bl25 Gv3

או ברפלקסולוגיה: עצירות אקוטית. עבודה על אזורי המעי הגס, היפופיזה והרגעה של מערכת העצבים.

במצבים כאלה, הפרוטוקול הוא עוגן חשוב ומציל מטעויות מיותרות.

אך לעתים, הפרוטוקול לא מספיק. סטייה ממנו היא לא חוסר מקצועיות, אלא עדות לראייה קלינית רחבה.

חשיבה קלינית יצירתית: לא להמציא שיטה אלא לדייק את הבחירה

חשיבה יצירתית אינה להמציא שיטות חדשות, אלא לדעת מה נכון ברגע הזה עבור המטופל הספציפי.

לדוגמה בשיאצו:

מטופל עם כאבי גב חוזרים. באבחון מורגשת נוקשות בבית החזה. במקום להתחיל ישירות בעבודה על הגב, המטפל מחליט לפתוח את אזור בית החזה והסרעפת כדי להקל על הנשימה ועל יציבת הגב.

ברפלקסולוגיה:

מטופלת במתח נפשי גבוה, עם כאב ראש לוחץ. במקום תחילת עבודה על אזור הראש בכפות הרגליים, המטפל מתחיל באזורים רפלקסולוגיים של מערכת הנשימה והלב, בשילוב טכניקות הרגעה עדינות, כדי להוריד מתח כללי לפני טיפול ממוקד.

לסיכום:
בסופו של דבר, החיבור בין אבחון לתכנית טיפול הוא לא רק מיומנות אלא
הליבה של הריפוי.
כל טיפול מתחיל בשאלה אחת:

“מה נכון לעשות עבור המטופל שלי, היום ועכשיו?”

זו שאלה שמצריכה ידע מקצועי רחב, ניסיון, ובעיקר גמישות מחשבתית, כי טיפול טוב אינו תבנית, אלא דו-שיח מתמיד בין המטפל לגופו ולנפשו של המטופל.

היכולת לראות את התמונה הרחבה ולחשוב באופן יצירתי ולבחור את הדרך הנכונה,
היא מה שמבדיל בין טיפול טכני לבין רפואה משלימה במיטבה.