מטפל השיאצו מאבחן היכן נעצרת זרימת האנרגיה בגופנפש של המטופל, ובמילים אחרות - הוא מאבחן היכן עטפנו את עצמנו והעמסנו על גופנו אנרגיות שלא תמיד שייכות לנו. המטופל שוכב על המזרן ומרגיש תחושות שונות כמו זרמים חמים, צמרמורות והתמוססות של מתח. אבל הכי מעניין שהוא עובר סוג של תהליך למידה שבו הוא מפתח מודעות חדשה למחלה שלו, שלולא הטיפול כנראה לא היה שם את לבו אליה. פתאום הוא שם לב לנשימותיו השטחיות, לכאבים שלא ידע על קיומם כלל, לתחושות רגשיות העולות לראשונה מתוכו, הרבה הרבה מעבר למילים... אולי זה לא קורה אחרי טיפול אחד, אבל כשזה קורה - משהו נקי יותר, פתוח יותר, רחב יותר ונושם יותר עולה מהמעמקים. ואז, לעתים קרובות נעלמים כאבי הראש, הגב ושאר מְחוּשים.
יבואו הספקנים שבינינו, יקשו ויאמרו: לאן נעלמה פריצת הדיסק? או: בבדיקת ה-C.T רואים אצלי שינויים ניווניים, זה משהו "פיזי", לא? הייתכן שהשיאצו החזיר הכול למקום? וכן הלאה. התשובה היא: לא! משום שפריצת הדיסק שרירה וקיימת וכמוה השינויים הניווניים. מצד אחר, אני אומר לאותם ספקנים: כיצד זה תסבירו שהצליעה נעלמה, שטווחי התנועה שופרו במידה ניכרת, שהכאב חלף והופחת עד שנעלם לחלוטין הצורך בנטילת משככי כאב? אז התשובה רבותיי נמצאת שוב מעבר למילים, באזור הדמדומים שבין הגוף לנפש, היכן שלגופנפש יש חוקים משלו. השיאצו מחזק את המרידיאנים (תעלות אנרגיה הכוללות 360 נקודות) החלשים, או מפזר את אלה העודפים, ובסיוע אווירה רגועה, תומכת ובלתי מאיימת - השיאצו נותן לגיטימציה לילד השברירי והרך שבנו להציץ מבעד למסכה, לשוב ולבטא את עצמו. וכשנפתחים לילד הפנימי, החלש והשברירי, דווקא אז חשים המון כוח פנימי, ותהליך הריפוי קורם עור וגידים.